שם הכותב: הרב שי סימינובסקי

עיסוק: מעורכי כנס רמלה

מגורים: קדומים

לתגובות: shai.simi@gmail.com 

 

על צביעותה של התקשורת ועל (אי) השוויון בין יהודים לערבים

בהתנפלות הקולקטיבית של אמצעי התקשורת השונים על חותמי מכתב הרבנים, ישנה מידה רבה של צביעות ומוסר כפול. שכן הדוברים כולם, שותפים, מעצם היותם חלק מהממסד התקשורתי ו/או הציבורי, באפליה זהה או חמורה מזו המצויה לכאורה, בהוראת הרבנים להימנע מהשכרה או מכירת דירות לערבים. במילים אחרות - לכל המטיפים לשוויון מלא ומוחלט ברוח הדמוקרטיות המערביות המתוקנות, הנה רשימה חלקית מהיכן להתחיל:

1.            חוק השבות – אחד החוקים המרכזיים בעיצוב צביונה היהודי של מדינת ישראל, מגדיר את הזכות המוקנית לכל יהודי באשר הוא לעלות לישראל ולקבל אזרחות ללא תנאי. ערבי או כל אדם אחר המגיע מחו"ל אינו זכאי לקבל אזרחות ישראלית כמעט באופן גורף, גם אם יש לו קרובי משפחה בארץ או אפילו התגורר בה לפני קום המדינה. עד היום למרות השחיקה העצומה בעמדות המדיניות של ממשלות ישראל, עדיין ישנה פסילה על הסף לכל הסכם שלום עם הערבים הפלשתינים הכולל אפשרות של חזרת ערבים שברחו במלחמת השחרור(וצאצאיהם) לתחומי מדינת ישראל. זאת מן הטעם הפשוט שברגע שכמות הערבים בארץ תגדל באופן משמעותי הקיץ הקץ על מדינת ישראל כמדינה יהודית.

2.            "רוב יהודי" – זהו הנימוק המרכזי המושמע כיום בזכות מתן ריבונות לערבים בשטחי יו"ש וניתוקם המוחלט ממדינת ישראל, כדי לשמר רוב יהודי מוצק בתחומי מדינת ישראל. גם כאן משמעותה של טענה זו היא התניה חד ערכית בין קיומה של מדינת ישראל לבין מציאותו של רוב יהודי בתוכה על מנת לשמר את השליטה היהודית במדינת ישראל בדרך "דמוקרטית" ואולם שימורו של הרוב היהודי במדינה לא נעשה בדרך מאוד דמוקרטית. ההנחה כי מדינת ישראל יכולה להתקיים בצביונה המקורי רק עם הערבים יישארו לנצח מיעוט, כלומר לעולם לא יוכלו לשלוט בה או לעצב את זהותה על פי הבנתם, קובעת כי הערבים כקבוצה לאומית מסכנים את הציבור היהודי ועל הציבור היהודי לדאוג שיישארו במיעוט ולא יוכלו להגיע לשלטון, או להשפעה משמעותית עליו.

3.            משרות בכירות – למרות אמירות רפות כאלה ואחרות אי אפשר להתעלם מן העובדה הבולטת כי כל העמדות הבכירות (ובמקרים נדירים, רובן המוחלט) בסקטור הציבורי הממשלתי והפרטי הכולל את משרדי הממשלה, הצבא, זרועות המודיעין, המשפט, הבנקאות העיתונות והתקשורת מאוישות על ידי יהודים. מעבר להסבר הטכני (הנכון כשלעצמו) שהציבור היהודי נהנה ממשאבים רבים יותר ומקרבה לעמדות מפתח, ברור ופשוט שישנה מניעה מכוונת (ושקטה) מהצבת ערבים בעמדות מפתח, כאשר הסיבות לכך זהות פחות או יותר לאמור בסעיפים הקודמים.

4.            שכונות היוקרה – בדיקה שטחית תאשר את הידוע לכולנו, כי הערים והשכונות בהם גרים במעורב יהודים וערבים הינן בעלות שיוך סוציו אקונומי נמוך או נמוך מאוד. ואילו בשכונות המעמד הבינוני- גבוה, אחוז הערבים המתגורר בהן, שואף לאפס. למרבה הפלא דווקא בשכונות בהן מתגוררים מרימי הקול נגד מכתב הרבנים, לא מתגוררים ערבים כלל.

5.            דעת הציבורבסקר שערך המכון הישראלי לדמוקרטיה התברר כי דווקא המצב המקובל בשכונות היוקרה ושכונות המעמד הבינוני בישראל הוא המצב המועדף והרצוי בעיני רוב אזרחי ישראל. שוב אנו נוכחים לדעת כי הציבור היהודי חושש ממגורים בסמיכות לציבור הערבי ורואה בכך פוטנציאל לסיכון ולערעור רמת החיים המקובלת (פשע אלימות וכדו).

 

סיכום הנקודות מעלה מספר עובדות פשוטות שבפסטיבל הגידופים והסלידה הודחקו וטושטשו:

1)       צביונה היהודי של מדינת ישראל מבוסס באופן חוקי, פוליטי ומעשי, על הבטחת רוב יהודי שיחזיק בשלטון ומיעוט ערבי שלא יחזיק בו.

2)       במדינת ישראל ישנה העדפה ברורה דה –פקטו של הציבור היהודי לגור בשכונות שלא מתגוררים בהם ערבים.

3)       הערבים בזהותם הלאומית (ולא כפרטים) נתפסים בעיני רוב הציבור הישראלי כבעלי פוטנציאל לסיכון לרווחתו ושלומו.

נשאלת השאלה, איך יתכן שבזמן שקיומה של מדינת ישראל מבוסס על העדפה ברורה של הציבור היהודי על פני הציבור הערבי, זוכה מכתב המבוסס על אותן הנחות בדיוק לקיתונות של ביקורת התשובה נמצאת ככל הנראה באופן ההתייחסות לסוגיה. בעוד שההתנהלות הציבורית בנויה על אפליה שקטה או עטופה במושגים דמוקרטיים הרי שמכתב הרבנים מתייחס לבעיה באופן גלוי ובדרך התמודדות ישירה וברורה. מסתבר, שהנוקטים בדרך האפליה המוסווית, עושים זאת כסוג של חטא (הנצרך לצורך הישרדותי) ואינם מודים בערך המוסרי של שמירת הצביון היהודי כשלעצמו, בעוד שהרבנים כמייצגי תורת ישראל והמשכיות העם היהודי בכלל, מכירים בערך המוסרי של שמירה והגנה על הצביון היהודי גם בחיי היום יום ועל כן עושים זאת בגאון ובגלוי. האמירה שמכירה או השכרה של דירה לערבים מחלישה את האחיזה היהודית בארץ ועלולה להימצא משרתת מגמה של הגברת האחיזה הערבית בארץ, לא נועדה לפגוע בערבים או למעט בזכויותיהם הבסיסיות, אלא להדגיש את הצורך בשמירת צביונה היהודי של מדינת ישראל וזו צריכה להיות עמדתם המוסכמת של כל אזרחי מדינת ישראל.