זעקת כאב על מצב פולארד / דוידי בן ציון
 
ברגעים אלו ממש, אי שם בבית חולים שהוא בעצם אגף בבית הכלא השמור בצפון קרוליינה, שוכב יונתן פולארד ונאבק על חייו. מזה זמן רב שמצבו הבריאותי מתדרדר והולך וההחמרה האחרונה שהובילה לאשפוזו בערב הפסח היא ריטואל חוזר של סכנת החיים בה הוא נמצא.

ברגעים המיוחדים שהסבנו כולנו, כל בית ישראל, סביב שולחן ליל הסדר החמם והמשפחתי, שכב יונתן לבדו על מיטת חוליו, מוקף סוהרים אדישים ורחוק, כל כך רחוק מאיתנו.

לפני שנים לא רבות, נהגו משפחות רבות להניח כיסא ריק בליל הסדר כדי לציין את יהודי ברית המועצות שבינתיים יצאו את "יציאת מצרים" שלהם ועלו ארצה. השנה, כמדי שנה בעשרים ושש (!) השנים האחרונות, הקפדנו להותיר כיסא אחד יתום סביב השולחן ועליו פתק קטן, "שמור ליונתן פולארד".

סיפורו של פולארד איננו סיפורו האישי והמשפחתי בלבד, זוהי אינה רק סוגיה של משפט מעוות וחוסר צדק, עניינו של פולארד הוא עניינה של מדינת ישראל כולה שעשתה שגיאה אסטרטגית ביחסה לנושא.
בין נטישת חיילי צד"ל להתעלמות מפולארד

בשנת 2000 נסוג צה"ל מדרום לבנון. באקט חפוז, תחת לחץ, פונו חיילינו כגנבים בלילה לתחומי המדינה. אולם, היו כאלה שלא היו מוכנים לבריחה הגדולה, היו אלו אנשי צד"ל שבמשך שנים ארוכות נטלו חלק, אף אם מתוך אינטרסים משותפים, בשמירה על הגבול הצפוני וברגע האמת הופקרו לגורלם.

ברגע אחד, מצאו עצמם בני בריתנו, אנשי צבא דרום לבנון, ניצבים לבדם מול קני המרגמות של מחבלי החיזבאללה המשחרים לטרף, ובזמן קצר ארזו את עצמם ונסו לעבר ישראל על מנת למצוא מקלט בטוח במדינה שמטעמה פעלו.

באותה נקודת זמן נשבר משהו, האמון המיוחד שחייב להימצא בקשר שבין מדינה לאלו המסתכנים בעבורה - האמון החיוני הזה נסדק.

קו ישיר מחבר בין נטישת לוחמי צד"ל לפני שתים עשרה שנה לבין הפקרתו של יונתן פולארד הנמק

בכלאו כבר כמעט שלושה עשורים. הבעיה אינה רק הבגידה האישית המלווה בכאב משפחתי עצום, כי אם בעיקר הנזק האסטרטגי לטווח ארוך, שנגרם ליכולתה של מדינת ישראל להפעיל את אוהביה וחפצי טובתה ברחבי העולם.

מי יערב לשלומו של יהודי ציוני, אי שם ברחבי תבל, שנמצא בעמדת מפתח חיונית עבור גורל העם היושב בציון, ויכול למסור למערכת הביטחון מידע רב ערך, אך אין לו כל סיבה לחשוב שאם חלילה ייתפס נהיה אנחנו שם בשבילו ונעשה את הכול כדי לחזירו לחיק משפחתו.

בחודש יוני הקרוב צפוי נשיא המדינה שמעון פרס, לקבל את "מדליית החירות הנשיאותית" מידיו של נשיא ארה"ב, ברק אובמה. כבוד הנשיא, הֵיה לנו לפֵּה, דרוש לקבל את חירותו של פולארד יחד עם המדליה. עדין לא מאוחר לתקן את הנזק.

יונתן עדיין חי.