בס"ד                                                                                                                                          טבת תשע"ב

הרב נתנאל יוסיפון

ראש הגרעין החינוכי וישיבת 'אורות נתניה'

מדוע קראתי ואין עונה?

 

בפרשת שמות, מסרב משה לשליחות הגדולה המוטלת עליו בטענה – "והן לא יאמינו לי, ולא ישמעו בקולי". את הפיתרון לכך מספק ה' בדמות שלושת המופתים, שיעשה משה לעיני העם.

אך באופן סמוי, מבארים חז"ל ורש"י שגנוזה כאן תוכחה למשה – ישראל יאמינו, 'אתה אין סופך להאמין, אך ישראל מאמינים בני מאמינים הם'. והמופתים מיוסדים על תוכחה זו – המטה נהפך לנחש, ללמדו שאחז באומנותו של הנחש ודיבר לשון הרע על ישראל, והיד לוקה בצרעת הבאה על עוון לשון הרע. ואכן, ישראל קדושים מאמינים, "ויאמן העם, וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל, וכי ראה את עוניים ויקדו וישתחוו".

אלא, שבאורח מפתיע בפרשת וארא מתהפכת התמונה, וטיעונו של משה מתברר לכאורה כאמיתי – "וידבר משה כן אל בני ישראל, ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה".

מה השתנה? הרי גם קודם כרעו ישראל תחת עול העבודה? האם הכול גנוז בעבודה שהתווספה להם, הרי גם קודם עבדו בעבודת פרך.

ההבדל נעוץ, לעניות דעתי, בתהליך שעבר על משה בין פרשת שמות לפרשת וארא. בסוף פרשת שמות, משה בעצמו מתקשה באמונה בדרך הגאולה , ובא בקובלנה לה' – "למה הרעות לעם הזה, למה זה שלחתני"?

אמת, בתחילת פרשת וארא, זוכה משה לתשובה משמעותית מה', תשובה הכוללת את ארבעת לשונות הגאולה (והלשון החמישית), העומדות עד היום ביסוד ארבעת הכוסות בליל הסדר, ומלוות אותנו כהבטחות יסודיות לכל הדורות. משה גם משתכנע, ובא לחלוק את רשמיו עם העם, אך את לב העם הוא כבר איבד.

אם המנהיג מטיל ספקות בצדקת הדרך, מדוע שיקשיבו לו? אם התנור קר, כיצד יתחמם כל החדר? כעת, העבודה הקשה מקבלת משקל כבד, ומקצרת את רוחם של האנשים.

"כל מי שיש בו יראת שמיים, דבריו נשמעים". אם ברצוננו שדברינו ישמעו באוזני הסובבים אותנו, הרי שעלינו להתמלא קודם ביראת שמיים, ובחיבור עמוק ואמיתי לערכים שברצוננו להנחיל.

דברים אלה נוגעים באחת מנקודות היסוד, שבמרכז הסערה הציבורית בנוגע לחיוב לשמוע שירת נשים בצה"ל. כל מי שעקב מעט אחרי החדשות בנושא, שם לב לפלא הבא – בנוגע לציבור החרדי, הזדרז צה"ל להודיע שהוא לא יכפה שירת נשים על בניו, אך על בני הציבור הדתי – לאומי ברור ופשוט שמותר לכפות שירת נשים, מקסימום – המפקד יואיל בטובו לפטור אותם מהעניין בחלק מהמצבים.

אם כך – דבריו של הציבור החרדי נשמעו, ואילו – דבריו של הציבור הדתי לאומי לא נשמעים. בפשטות – המופקדים על העניין כנציגי הציבור צריכים לשאול את עצמם – מדוע לא נשמעו דבריהם?

מדוע כשלו מאות רבנים צבאיים דתיים לאומיים במקום שהצליח רב צבאי חרדי אחד?

ואף אנו כציבור, באופן כללי, עלינו לשאול את עצמינו – למה אין דברינו נשמעים? האם, אכן, אנו משוכנעים בצדקת דרכנו? האם אנו מכבדים את ערכינו ואת עצמנו, לפני שאנו דורשים מאחרים לכבד אותם?